כאבי גב תחתון: מיתוסים מול עובדות
10/07/2015
הצג הכל

כשהדיסק פורץ

קונוונציונלי / ד”ר נסים אוחנה

הדיסק המותני הוא מבנה אנטומי המחבר בין חוליה אחת לזו הסמוכה לה, לאורך עמוד השדרה כולו. הדיסק בנוי משתי יחידות סחוסיות: האחת, חיצונית, דמוית טבעת העשויה מסחוס נוקשה, והשנייה, רכה יותר וגמישה, הנמצאת במרכז הטבעת (“גרעין הדיסק”) ואחראית לגמישות של הדיסק כולו. פריצת דיסק היא תהליך טראומטי שבו נפרצת הטבעת הנוקשה בנקודה מסוימת ודרכה חורג קטע של הגרעין אל מחוץ לטבעת. המיקום השכיח לאירוע כזה הוא בחלק האחורי-צדדי של הדיסק, קרוב לשורש העצבי במסלולו לכיוון הרגל. זו הסיבה שכאבים בפריצת דיסק מתבטאים, לרוב, בכאב קשה ברגל ולא בגב.

הטיפולים הקונוונציונליים נחלקים לטיפול שמרני ולניתוחים.

טיפול שמרני:

* שיכוך הכאב: בקבוצה זו מצויים משככי הכאב מסוג נוגדי הדלקת השונים כגון: נקסין, וולטרן, אביטרן, איבופן, אטופן וארקוקסיה. תרופות אלה פועלות לדיכוי התהליך הדלקתי האחראי למרבית הכאב הנוצר ומביאות לרגיעה מסוימת. לפעמים יהיה צורך לתגבר את משככי הכאב מקבוצה זו. מקובל לשלב תרופות כמו טרמדקס או חומרים חזקים יותר דוגמת אוקסיקונטין או דורג’סיק.

* פיסיותרפיה: בעבר היה מקובל להמליץ לפני החולים על מנוחה מוחלטת תוך כדי שכיבה במיטה. כיום הוכחה, במחקרים שונים, חשיבותה של הפעילות הגופנית וההמלצה היא לפעילות גופנית בגבול שמאפשר הכאב. הפיסיותרפיה נועדה להפעלה גופנית בגבולות אלו.

* זריקות אפידורליות: מדובר באמצעי שנועד להקל על הכאב והדלקת. באמצעות החדרת מחט עדינה לחלל האפידורלי (המצוי מעל חוט השדרה ולא בתוכו), מזליף הרופא (לרוב מרדים שזו התמחותו) חומר להרדמה מקומית בשילוב עם סטרואידים שתפקידם הקטנת התהליך הדלקתי. כיום ניתן לבצע את הפעולה בביקורת של שיקוף רנטגני.

ניתוחים:

הטיפולים הניתוחיים נחלקים לניתוחים מילעוריים (כאלה הנעשים ללא חתך ו”דרך העור” בלבד) וניתוחים פתוחים.

ניתוחים מילעוריים:

* שאיבת הדיסק (APLD). בניתוח זה מוחדרת מחט לתוך החלק המרכזי של הדיסק הפרוץ. על גבי המחט מושחל קטטר ובקצהו יחידה זעירה ה”מכרסמת” את הדיסק ושואבת את חלקיו, דרך הקטטר, החוצה. לפעולה זו אחוזי הצלחה משתנים של עד כ-70% והיא מתאימה רק לחלק מהמקרים.

* כריתה ארתרוסקופית של החלק הפרוץ: כאן, בניגוד לשאיבה, מוחדר סיב אופטי ובקצהו מצלמה אל הקטע הפרוץ, דהיינו קרוב אל השורש העצבי. בדרך זו רואה המנתח את הפריצה מצד אחד ואת השורש העצבי מצד שני, והוא כורת את החלק הפרוץ ממקומו. חסרונה של השיטה הוא הקושי הטכני בביצוע המשימה והמיומנות הנדרשת מהמנתח.

ניתוח פתוח:

* מדובר בעצם בסוג אחד של פעולה: פתיחה מעל החוליה המעורבת, זיהוי מקום הפריצה וסילוק הקטע הפרוץ ממקומו. כיום נעשית הפעולה בגישה מיקרוסקופית, דרך חתך של כ-2.5 ס”מ ובמשך זמן קצר יחסית של 40-30 דקות. המנותח יכול לקום וללכת על רגליו בתוך כמה שעות ולרוב יוכל לחזור לחייו הרגילים בתוך שבועיים עד שלושה.

כמה דברים שחשוב לזכור בנוגע לניתוחים כולם:

ראשית, מקובל להציע פתרון ניתוחי רק כשחלפו לפחות שלושה חודשים של טיפול שמרני טוב ואין נסיגה בעוצמת הכאב. המקרה היחיד היוצא מכלל זה הוא הופעת סימני פגיעה עצבית, הנדירים בדרך כלל, או מצב של כאב קשה במיוחד שאינו מגיב לשום טיפול.

שנית, גם ניתוחים מילעוריים הם ניתוחים, כלומר יש תהליך של הרדמה או טשטוש וקיים סיכון הן לפגיעה עצבית והן לזיהום. בניתוח הפתוח סיכונים אלה נמוכים יחסית כיוון שהמנתח רואה מולו את העצב והסכנה לפגיעה בו נמוכה.

ולבסוף, ההמלצה לניתוח היא נגזרת של עוצמת הכאב ומשכו. למעשה, אין למנתח כלי אחר להערכה מלבד תלונותיו הסובייקטיוויות של המטופל. לפיכך, חשוב כי הדיווח לרופא יהיה אמין ככל שאפשר ובלי הגזמות. חשוב להתמקד במדדים אובייקטיוויים, למשל: סוגי הפעילות שהמטופל מסוגל (או לא) לבצע בהשוואה למצבו הקודם, הטיפולים שהוא נזקק להם על מנת לשכך את הכאב, מידת הפגיעה שהוא חווה בחייו הרגילים עקב הכאב וכו’. מקובל להשתמש ב”סרגל הכאב” שבו מתבקש המטופל לדרג את עוצמת כאביו בסולם של 10-1. מתן מידע זה למנתח יקל עליו להחליט אם המטופל מתאים לניתוח.

ד”ר אוחנה הוא מנהל יחידת עמוד השדרה בבית החולים בילינסון

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Translate »